פסק-דין בתיק ת"א 36095-07

1.         התובע, אזרח תורכיה, הגיע לישראל כעובד זר ביום 21.6.99, באשרת עבודה שהוצאה למעסיק, חברת פרידמן חכשורי חברה להנדסה ולבניין בע"מ, היא הנתבעת 2. תוקף האשרה היה עד ליום 30.3.00 ובהמשך הוארך עד ליום 31.3.01.

            בחודש יולי 2001 הונפקה לתובע אשרה עד ליום 20.9.01 וכן אשרת כניסה לישראל, וזאת על מנת לאפשר לו לצאת מישראל לביקור משפחתי במולדתו ולשוב ארצה. התובע יצא מישראל ביום 25.7.01 ושב ביום 30.7.01.

2.         התובע הועסק על ידי הנתבעת 2 עד שנעצר על ידי משטרת ההגירה ביום 30.3.03 בשעות הערב, כשהוא שוהה בארץ ללא אשרת שהייה ורישיון עבודה כחוק.

            בדיקה ושימוע שנערך לתובע ביום 31.3.03 העלו כי הוא נכנס לישראל באשרה על שם הנתבעת 2, כי תוקף האשרה שלו פג זה מכבר, וכי במועד מעצרו היו לנתבעת 196 עובדים מעבר למכסה שאושרה לה.

3.         בנסיבות אלה, ובהתאם להוראות חוק הכניסה לישראל, תשי"ב-1952, הוצאו כנגד התובע צו משמורת וצו הרחקה, וביום 2.4.03 הורחק התובע מישראל.

טענות התובע

4.         התובע טוען כי האחריות להסדרת מעמדו בארץ מוטלת על הנתבעת 2 וכי היא לא פעלה להסדרת מעמדו ולהארכת אשרת השהיה שלו ולכן אחראית למעצרו.

5.         עוד טוען התובע, בתצהירו, כי אשרת העבודה שלו היתה בתוקף עד לחודש 12/01 וכי החל מחודש ינואר 2002 פנה מספר פעמים לממונה עליו אצל מעסיקתו מר בילאלוגלו בעניין האשרה. לטענת: "...האחרון הודיע לי כי למעמדי בישראל שלום, וכי לכל העובדים האריכו אשרות באופן אוטומטי וכי אסיר דאגה מלבי". לדבריו הוא פנה בעניין זה מספר פעמים גם לאיש השטח מטעם הנתבעת, מר אלקחי, וזה חזר על דבריו של מר בילאלוגלו (סע' 5-7 לתצהיר עדותו הראשית).

            בחודש ינואר 2003 הודיע מר אלקחי לתובע ולחבריו כי הנתבעת קיבלה היתרי העסקה כדין וכי הוגשה בקשה להארכת האשרות לגורמים המוסמכים. במהלך חודשים פברואר ומרס פנה התובע שוב אל מר אלקחי וזה חזר והבטיח כי למעמדו שלום וכי העניין יוסדר בקרוב (סע' 9 ו-11 לתצהיר).

            התובע הסתמך על הבטחות נציגי הנתבעת 2 ועל דבריהם כי "למעמדו בארץ שלום" ועל כן המשיך לשהות בארץ ולעבוד אצל הנתבעת. התובע מציין כי דרכונו הוחזק בידי הנתבעת ועל כן לא יכול היה לדעת האם הוסדרה האשרה אם לאו (סע' 10 לתצהירו).

6.         עוד טען התובע בתצהירו כי לאחר שנעצר 'אף אחד לא דיבר איתו, לא נתנו לו לראות שופט, וביום 2.4.03 הוא הוטס מישראל מבלי שקיבל הזדמנות ראויה להתנגד' (סע' 13 לתצהירו).

7.         בתביעתו טען התובע כי הנתבעת 2 הפרה את החובות הקבועות בחוק עובדים זרים, התשנ"א-1991 (להלן: חוק עובדים זרים), כי התרשלה כלפיו בכך שלא הסדירה את אשרת העבודה שלו, וכי הציגה בפניו מצג שווא לפיו שהותו בארץ חוקית.

            התובע טוען כי מוטלת אחריות אישית גם על הנתבע 3, מנהלה של הנתבעת 2, וזאת, בין היתר, לאור הוראות סעיף 5(ב) לחוק עובדים זרים.

8.         אשר למדינה, הנתבעת 1, נטען כי היא התרשלה בעצם מעצרו של התובע. בין היתר נטען כי עצרה את התובע אף שהאחריות לכך שאשרת העבודה שלו לא הוארכה כדין מוטלת כולה על הנתבעת 2. עוד נטען כי עצרה את התובע אף שבעת המעצר לא ידעה שאין בידיו אשרת עבודה. נטען כי הנתבעת 1 התרשלה בהנהגת 'הסדר הכבילה', וכן התרשלה בהתנהלותה מול הנתבעת 2 בהיותה צד להליך הוצאת היתרי העסקה לעובדים הזרים. התובע טוען כי הנתבעת 1 ידעה כי קיימים עיכובים בהסדרת ההיתרים והאשרות ועל כן היה עליה להימנע מביצוע מעצרים.

            נטען גם כי הנתבעת 1 פעלה שלא כדין בהליכי המעצר וההרחקה, בין היתר בכך שגירשה את התובע יום אחד בלבד לאחר הוצאת צו ההרחקה.

9.         התובע טוען כי עקב מעשיהם ומחדליהם של הנתבעים הוא נכלא והוחזק בתנאי מעצר במשך 3 ימים שלא כדין, ובנוסף נגרמו לו נזקים עקב הרחקתו מן הארץ.

            בתביעתו תבע התובע פיצוי בסך 40,000 ש"ח על הנזק הלא ממוני שנגרם לו כתוצאה מכליאתו למשך 4 ימים תוך שלילת חירותו וכבודו, ופיצוי בסכום של 34,000 ש"ח על הפסד השתכרות שנגרם לו בעקבות הרחקתו מישראל בטרם מיצה את תקופת ההעסקה המקסימאלית האפשרית.